אחד הדברים בהם כולנו מומחים גדולים הוא בשיפוט של אחרים. אני מתכוונת ל"כישרון" להעביר ביקורת, ל"צלוב" , לגנות ולעקם פרצוף על משהו שמישהו אחר אומר/חושב/עושה/נושם... דוגמאות: "הוא כל הזמן מתלונן שאין לו כסף ועכשיו הוא קנה לעצמו מכונית חדשה ויקרה!", "מי היא בכלל שתגיד לי איך לחנך את הילדים שלי?", ואפרופו ילדים , מי מאיתנו לא אמר פעם:"למה את לא יכולה להיות מסודרת כמו אחותך?" וכן "כל הבעלים של חברות שלי לוקחים אותן לחו"ל ואתה-לא", בקיצור, ביקורת ותלונות מפה ועד הודעה חדשה. בואו נבדוק מה התוצאות של השיפוטיות שלנו, למה אנחנו עושים זאת ואיך ניתן לשפר. מה למשל מרגיש מישהו (הילד, הבעל) שאומרים לו שאינו טוב כמו מישהו אחר? האם זה ידרבן אותו להיות יותר מסודר או לעבוד יותר קשה? ל-ה-י-פ-ך זה ישבור את רוחו, יוריד את הדימוי העצמי שלו ולרוב יגרום לתוצאה ההפוכה מזו שרצינו. אז מה הועילו חכמים? למה אנחנו בכלל "יורדים" על אנשים אחרים? כי אנחנו כועסים עליהם שאינם שומעים בקולנו/ לא מסדרים החדר/ לא חוגרים את חגורת הבטיחות/לא רומנטיים מספיק וכיו"ב. מה יש מתחת לכעס? לרוב – תסכול שבבסיסו חוסר אונים בסיטואציה. אם זה ילד שאינו מציית ואם זה מצב כלכלי דחוק. למעשה, כל פעם שאנחנו כועסים או נעלבים מישהו נגע ב"פצע" שיש לנו. ניתן לחלק את כל המקרים לשתי קטיגוריות: או שלאדם שהכעיס אותנו יש תכונה שהיינו רוצים שתהייה לנו ולכן אנחנו מקנאים בו ושונאים אותו על זה, או שהאדם עליו אנו כועסים משקף לנו תכונה שלילית בנו, ממנה אנו מתעלמים בכל הכח, ו"החוצפן" מציב לנו מראה בפרצוף. כמובן שנרצה להרוג אותו. למשל: במקרה שהוזכר למעלה, בו מישהו קונה אוטו חדש למרות שמקטר על מצבו הכלכלי. למה שזה ירגיז אותי? שיהיה לו לבריאות. אם זה מרגיז אותי, יש אפשרות שגם מצבי הכלכלי דחוק, אבל אני לא מעזה לפרגן לעצמי קניה שכזו, כי "מי יודע מה יהיה מחר". חברנו, מאידך, אומר "חייה היום כי מחר תמות" ונהנה מאד ממכוניתו החדשה. נשמע הגיוני? אז להלן שיעורי בית קטנים: כל פעם שחברה מתלונן בפניכם על משהו שהרגיז אותה, נסו לחשוב , מה בתכונות ש-ל-ה "הקפיץ לה את הפיוז". מהר מאד תגלו את החוקיות המתימטית שגורמת לנו לשפוט ולבקר אנשים אחרים. אז מה עושים כדי לפתור? כל פעם שמישהו מרגיז אותנו, מנסים לראות מה באנו הוא משקף: תכונה בנו שאנחנו לא אוהבים או משהו שיש לו והיינו רוצים גם. ממי שמפרגן לעצמו מכונית חדשה, כדאי ללמוד להינות מהחיים, מישהו אחר, שמשקף לנו את הקמצנות שלנו, יכול ללמד אותנו להיות יותר נדיבים, במקום לכעוס עליו. מה הרווח? ברגע שמטפלים ב"פצע" שלנו, "הפיוזים" לא קופצים יותר